פסיכולוגית חינוכית מומחית לילדים ונוער
  הרצאות, הדרכת הורים, אבחון וטיפול

שלי‭!!! ‬ איך מגדלים ילד אסרטיבי

מאמר מאת סיגל קפלן (להיות הורים 26/10/2010)

הילד לא מוכן לחלוק עם החבר את הצעצוע שלו? הוא משתולל בבכי והחבר הולך הביתה? לא להתרגש, מדובר בתהליך טבעי של הצבת גבולות מצד הילד והתנסות במחירים חברתיים. ויש מי שסבור שמדובר בחדשות טובות ממש: כך מגדלים ילד אסרטיבי שיודע לעמוד על שלו


"שלי‭."!!!‬ זו הייתה המנטרה של עומר בן השנה ושמונה חודשים במשך כל אחר הצהריים, כשאחז בצמוד אליו את הבימבה שלו. עדי, אמו, ניסתה לדבר על לבו, לשכנע, לרכך אבל הקטן, עקשן. לא זז מעמדתו. "שלי‭."!!‬ עדי שלחה מבטים מתנצלים לאמו של יהלי, האורח שבאותה שעה ישב והתייפח על הרצפה. עומר אחז בבימבה שלו כאילו חייו תלויים בזה, ולא היה מוכן בשום אופן שיהלי יתקרב לרכב. בעוד הקטן ניצב איתן ונטול כל תחושת אשם מול הדמעות של חברו, עדי, אמו, נמצאת בקצה השני של הסקאלה. היא מוכנה מרוב בושה לתרום כליה לאמו של החבר, רק שזו לא תזקוף "לזכותה" את הפאדיחה שמתרחשת פה.


"עומר‭,"‬ היא פונה אל הקטן באסרטיביות, "זה לא יפה, אתה רוצה שיבואו אליך חברים? אתה צריך ללמוד לחלוק איתם את הצעצועים שלך‭."!‬ "שלי‭"!‬ מתעקש הקטן, וכדי להישמע משכנע יותר הוא מפעיל את שיטת חברו ומתחיל לבכות. עכשיו, כשהשניים מתייפחים בצוותא, אמו של יהלי מחייכת חיוך מתנצל ואומרת "נראה לי שנלך, הם בטח עייפים‭."‬

"מצד אחד, זה מרשים לראות את הילד עומד על שלו בכזו אסרטיביות‭,"‬ אומרת עדי ‭,(31)‬ "מצד שני, זו סיטואציה לא פשוטה, לא עבורי ולא עבור עומר, שמרגיש תמיד תסכול וקושי אמיתי כשזה קורה. כמעט בכל מפגש עם חברים יש לפחות תקרית אחת שבה הוא משוכנע שהצעצוע שלו, פשוט כי ככה הוא החליט, כי ככה הוא מרגיש וזה מה שהוא רוצה. ולכן הוא עושה כל מה שהוא יכול להשיג את מבוקשו. אז נכון שאני מניחה לו ללמוד בדרך הקשה, אבל לא פעם קורה שאני מוצאת את עצמי עומדת נבוכה, בלי לדעת איך לפעול כדי לצלוח את השלב הזה בשלום עד שילמד לשחק יחד, לחלוק וליהנות מזה‭."‬


ילד שמאבד מהאותנטיות שלו, גדל להיות מבוגר שלא יודע מה הוא רוצה מעצמו צילום: גטי אימג'ס הורים רכושנים = ילד רכושני עדי לא לבד. זה מתחיל לקראת גיל שנתיים, גיל העצמאות הראשון של הפעוטות, השלב שבו הם מתפארים ביכולותיהם כחלק מהגדרת הזהות הנפרדת מאמא. ואם תהיתם, לדבריה של ורדה ורובל, יועצת משפחתית, מדובר בתהליך בריא של הצבת גבולות של הפעוט שיש לברך עליו.

"הורים נוטים להדביק לזה ערך שלילי כשהם אומרים 'זה לא יפה ‭,"‬ היא אומרת, "במקום לתת מקום ולגיטימציה לצורך הרכושנות של הילד. רק כך, בדרך של ניסוי וטעייה, ולא בדרך של הטפה או כעס, הילד מתחיל ללמוד מה קורה כשהוא לא חולק - מה הוא מרוויח ומה הוא מפסיד‭."‬

שרון צונץ, פסיכולוגית חינוכית ‭,(www.zuntz.co.il)‬ מזכירה לנו להפריד בין מה שאנחנו רואים בו רכושנות לבין ההיצמדות של הילד ל"חפץ מעבר‭,"‬ אותו חפץ שמסייע לו בתהליך ההיפרדות, ומסמל את הנוכחות המרגיעה ונוסכת הביטחון של האם, ועוזר לו להכיר בעובדה שהוא לא חלק אינטגרלי ממנה. עם זאת, צונץ מזכירה שלרכושנות יש שלושה מאפיינים עיקריים: הצורך לשמור חפצים, הקושי לתת מעצמי ולחלוק, והצורך לאגור.

לנו, ההורים, יש תפקיד משפיע כמשקפים ומייצגים של התופעה: "אם ההורים הם רכושנים בעצמם, ילדים מהר מאוד מבחינים בכך וגם הם לא ממהרים לחלוק - ולהפך. יש משפחות שבהן נהוג לבטא אהבה באמצעות רכוש, כך שהילד מהר מאוד מבין את הקשר בין השניים. ואם צעצועים שווים בחוויה שלו לאהבה, אז למה שיוותר עליה או יחלוק אותה עם אחרים? אפשר לראות את זה, למשל, בכל מה שקשור לנושא של קנאת אחים בבית‭,"‬ ממשיכה צונץ, "כשהורים נלחמים על אהבת הילדים באמצעות רכוש - ויוצרים השוואות כגון: 'למי קנית יותר‭,'?‬ 'למה קנית לו ולא לי‭,'?‬ ומצד ההורה - אמירות כגון: 'אני אקנה לך, אבל אני לא רוצה שתראה את זה לאח שלך‭.'‬ בהליכי גירושים נושא הרכושנות עלול להתחדד, שכן אם ההורים רבים על הדיש-וושר והמיקסוושר, הילדים מקבלים מסר שהכי חשוב הוא הרכוש‭."‬

 

נכון, יש תחושת אי נעימות - הילד שלנו לא רוצה לחלוק את הצעצועים עם החבר, החבר בוכה, ונוצר מצב שבו הוא רוצה ללכת הביתה. "אם אין ברירה אחרת, ועם כל אי הנעימות הנלווית לזה - עדיף שהחבר ילך. לא נורא‭,"‬ אומרת ורדה ורובל, וכן, היא לחלוטין ערה לעובדה שבאותו רגע אנחנו נתונים בקונפליקט פנימי שבו אנחנו, כהורים, מעוניינים בהרמוניה, זרימה, פופולריות, ושהאמא השנייה לא תשנא את הילד שלנו.

"המעמד של הילד שלנו, כפי שהוא מתקבל בעיני אמהות אחרות כל כך חשוב לנו, שלפעמים הוא בא על חשבון דברים בסיסיים, חשובים יותר‭,"‬ היא מסבירה, "כהורה, התפקיד החשוב יותר בסיטואציה כזו הוא להרים עיניים ולשאול את עצמי מה אני לומד לטווח הרחוק. קיים מתח תמידי בגידול ילד, כשמצד אחד ישנו הרצון להגן עליו מכל כאב וצער, ומנגד אני יודעת שכדי להכין אותו לחיים, עלי לגדל אדם חסון עם מרכז פנימי, שיהיה מסוגל להתמודד עם קשיים. למידה זו נעשית בין השאר דרך תחושת תסכול והתנסות המותאמת לגילו. בשעה שהוא נשאר בבית בוכה, כי החבר הלך. דרך הכאב בהבנה שהיה שם מחיר - 'החבר נעלב ממני משום שלא נתתי לו את הדברים שלי‭.'‬ זה רגע מכונן שבו הילד בעצמו מפנים, מעבד ושוקל את הרווח וההפסד שבהתנהגותו‭."‬


פליזרים לא נהנים יותר

כהורים החרדים לגורלם ומעמדם החברתי של ילדינו, לא פעם אנחנו נזעקים וממהרים לנסות לפתור את המשבר. קל וחומר כשמדובר באינטראקציה של הילד שלנו אל מול הילד המקובל בגן. שמא אותו ילד ירגיש שלא ריצו אותו מספיק ויסרב לשחק עם הילד הפרטי שלנו. סיטואציה שכיחה, לדברי ורובל, המפילה הרבה הורים בפח. כדי לזכות באהדתם של ילדי "הרייטינג הגבוה‭,"‬ ההורים מאיצים בילדם לוותר ובכך מתייגים אותו בתפקיד הילד המרצה. לטענתה, אפשר לראות את התופעה לא פעם באופן התייחסות ההורים לילדים במשפחה, כאשר תוויות כמו "הוא רק לעצמו" ו"הוא תמיד נותן, כזה ילד טוב" מושרשות מגיל צעיר במערך המשפחתי, ובסופו של דבר מגשימות את עצמן.

"מדובר במיתוג שאינו מסייע להתפתחותו של אף אחד מהילדים, שכן ילד שאינו נותן, זוכה לתשומת לב שלילית, והדגש הוא על תשומת לב, וככזה הוא יצדיק את מעמדו בהתמדה. הילד הנדיב גם הוא ישלם מחיר לאורך החיים, כמי שנותן ולא יודע לקבל, או לא יודע להגיד מה הוא מבקש לעצמו. הרי השאיפה של כל הורה היא לגדל ילד בעל מרכז פנימי, כזה שיודע להגיד 'זה שלי, בזה אני לא רוצה להתחלק‭,'‬ או 'זה לא מתאים לי‭.'‬ ילד שנע בתוך מרחב שבו הוא יכול להגיד 'על זה אני יכול לוותר ועל זה לא' יוכל להתפתח למבוגר בעל איזון פנימי, כזה שאינו מרגיש שמחובתו לרצות כל הזמן, ומצד שני, אינו מרגיש קורבן. הורים שמכריחים את ילדם לחלוק את צעצועיו מעודדים התפתחות של ילד חרד, שהזהות שלו אינה מגובשת, כי לא נתנו לו לבנות אותה, ילד עם עצמי שקרי - כי הוא מאוד רוצה משהו אחד, אבל מכריחים אותו לעשות משהו אחר. מצב כזה יוצר אצלו 'זהות משועבדת‭,'‬ מונח שטבע הפסיכולוג אריק אריקסון, שבה הוא מתאים עצמו לצרכים ולרצונות של אחרים, ולא לאלה שלו.

ילד שמאבד מהאותנטיות שלו, גדל להיות מבוגר שלא יודע מה הוא רוצה מעצמו. כמו עלה נידף‭."‬ בית שמאפשר לילד להתפתח כאדם לא קורבני, מסבירה ורדה צונץ, הוא בית שבו ההורים עצמם מתנהגים בצורה שאינה קורבנית, כאלה שיודעים להקשיב גם לצרכים של עצמם ולהגיד ללא תחושות אשם נלוות: "עכשיו תורי, אני לא יכול לתת לך את הזמן שלי, כי אני צריך לנוח/לעשות משהו בשבילי‭."‬ בית שבו ההורים עצמם נותנים לילדיהם במידה מאוזנת ולא בנתינת יתר. "את זה ילדים לומדים תוך כדי תנועה, מהדגמה של מודל אישי בבית, בין אמא לאבא ובין ההורים לילדים‭."‬


אז מה עושים?

 ראשית, מבינים שאנחנו יכולים לתת לגיטימציה לצורך הרכושנות של הקטן ושלא מדובר, חלילה בחינוך הקלוקל שהנחלנו לו. זה המקום להיות גמישים, להפריד בין המבוכה האישית שלנו לבין הצורך הרגשי שהחפץ משרת. להשקיע בלימוד המהות של קשר חברתי אמיתי ולא בקליפות ה"לא נעים" ו"לא יפה‭."‬ מדובר בתהליך התפתחותי, אשר לנו יש מקום חשוב בביסוסו ואיזונו באמצעים הבאים: 


הקפידו על התערבות מינימלית 


- ורובל מציעה לא להתערב, אלא במקרה שבו הילד מתחיל להרביץ. אם הילד לא מוכן לחלוק את הבימבה, סביר להניח שיהיה לו יותר בימבה לעצמו, אבל פחות אהדה מצד הסביבה, לעומת זאת שיתוף של החבר ייצר עידוד ותגובה של שמחה מצדו ורצון לחזור ולשחק. "זה תהליך למידה שאנחנו מקלקלים כשאנחנו מתחילים לנאום, לשפוט, לבקר אותו ולפגוע בו‭,"‬ היא טוענת, "ואין התפתחות תקינה במקום בו אנחנו שמים ערך שלילי, ומדביקים את תווית הילד ה'לא נותן‭,'‬ 'לא מתחלק‭,'‬ לעומת הילד שכן עושה זאת‭."‬

- גלו אמפתיה ואל תהיו שיפוטיים 


"בלי לנאום, בלי לזלזל על ידי שימוש במשפטים מסוג 'אתה בוכה כמו תינוק‭,"'‬

מזהירה ורובל, "בלי להזדהות ולערב חוויות אישיות שלכם מהילדות. המצב המאוזן הוא זה של האמפתיה, שבו אתם מבינים אותו, מקשיבים לו, שואלים מה הוא חושב שיעזור לו. שאלו אותו שאלות - לא ממקום דידקטי אלא ממקום מתעניין. אין צורך 'להאכיל בכפית' או להטיף יותר מדי, הקשר בין עזיבת החבר לבין התחושה הלא נעימה אצל הילד כבר קיים‭."‬ להמלצתה, גם אם קשה לו עדיין להתבטא, הכילו את הכאב ולאט לאט הסבו אותו ללמידה. לא חייבים להגיב באותו רגע נתון, אפשר להמתין שתשכך הסערה. בכל מקרה, הסתכלו על זה כעל אירוע נקודתי, שאין לו משמעות ברצף החיים. בסופו של דבר, כשהוא ירצה שאותו חבר יבוא אליו שוב, תציפו את אירועי הפעם הקודמת ותשאלו אותו "אתה זוכר שהוא נגע במשחק וזה הרגיז אותך‭,"?‬ ותיווכחו לראות איך הוא בעצמו חשב על פתרון.

- עזרו לו להיות לא רכושני

"שבו יחד ובררו אילו משחקים הוא מוכן לחלוק ואילו לא. כבדו את ההחלטות שלו‭,"‬ אומרת צונץ, "אם אתם הולכים לגינה והוא לוקח איתו משחק, הבהירו לו שיש סיכוי שיהיו ילדים שירצו לשחק בזה. אם מדובר במשהו שהוא ממש לא מוכן לחלוק, כדאי לשקול לא לקחת את הצעצוע איתכם‭."‬ בכל מה שקשור באגירת חפצים, צונץ מציעה שתסייעו לו לברור מה הוא צריך ומה לא. הדגישו בפניו שאתם לא זורקים את המשחקים הישנים, אלא נותנים למי שאין להם. כך גם תעוררו אצלו אמפתיה לחלשים.


 - עירנות במקרים קיצוניים


 כשהרכושנות גובה מחיר גבוה יחסית, כגון דחייה חברתית, או כשלילד אין עניין לצאת, כי הוא צריך להיות ליד החפצים שלו, כדאי לשים לב לכך ואולי להיעזר באיש מקצוע כדי לבדוק איזה צורך הרכושנות משרתת. "רכושנות היא לא בהכרח אגואיזם‭,"‬ מדגישה צונץ, "היא יכולה להיות קשורה לרמת חרדה גבוהה. כך שבמקום להגיד 'הילד שלי הוא אגואיסט‭,'‬ אפשר לבחון את האופציה של "הילד שלי בחרדה‭."‬ ליז הופמן, מגן "כמו צמח בר" ברמת השרון, מצאה דרך להתמודד עם נושא הרכושנות של הקטנים בגן. כשילד מנכס לעצמו משחק כלשהו בטענה שהוא שלו, היא אומרת לו "זה שלך, קח‭."‬

"ההיצמדות של הילד לחפץ מסוים נובעת מחוסר ביטחון וחרדה שלו - כך הוא נלחם על המקום שלו ומפגין נוכחות‭,"‬ היא מסבירה, "לכן אני לעולם לא מאיצה בילד שלא רוצה לחלוק צעצוע, ואני מוצאת כל פעם מחדש שזה עובד - התגובה שלי, שאינה מתייחסת לחפץ אלא מבינה מה המטרה שהוא משרת אצלו, משחררת אותו מהקיבעון עליו. בסופו של דבר לא הצעצוע מעניין אותו אלא כל מה שמסביב‭."‬

גם כשילדים רבים ביניהם הופמן נמנעת לדבריה מלנקוט עמדה, אלא מדברת אל שניהם ומציעה להם לשחק יחד. "נכון שלא תמיד זה עובד מיד, אבל מניסיוני ככל שפחות מתייחסים לזה כאל בעיה, ככה זה יירגע מהר יותר. ברגע שהם נרגעים, הם מוצאים פתרון לבד‭,"‬ היא מגלה, "הם מקשיבים האחד לשני, ואפשר לשמוע אותם מחפשים פתרון יצירתי מסוג 'אני אעשה ככה, ואתה תעשה ככה‭.'‬ אם יש מכות, אני מפרידה, אבל גם אז אני תמיד מדברת אל שניהם. אני לא הופכת אחד מהם לבריון ואת השני לקורבן. לא מחזקת ולא מחלישה - וזה עובד. אחרי שלוש דקות הם שוכחים הכל‭."

          צור/צרי קשר