מאפיינים התפתחותיים של גילאי שנתיים עד ארבע

בימים אלה ממש הופך ילדכם מפעוט לילד. הוא הולך טוב יותר, אפילו רץ, מטפס ומתעניין בפעילות לשונית וחברתית. הוא יודע לומר דברים רבים, ומבין רבים עוד יותר. הלשון ותהליכי המחשבה מתפתחים בקפיצות ובדילוגים. במקביל, ניתן לראות כי יש ביכולתו או ביכולתה לשבת פרקי זמן ארוכים יותר. בגיל זה הרבה ילדים מחזיקים בטקסים (צלחת מסוימת בארוחה, שגרת שינה), זאת הדרך שלו להוכיח שלמד איך נעשים הדברים במשפחה.

עם זאת, זהו גיל של עקשנות ומרדנות (יש המכנים אותו אפילו "גיל ההתבגרות הראשון") אין הדבר אומר בהכרח שצריך לאפשר ללא גבולות. גם להורים יש זכויות, וכבוד הדדי הוא מרכיב הכרחי של חיי משפחה וחיי חברה. 

לפי התאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, הפעוטות בגיל זה, עוברים את השלבים הקרויים "השלב האנאלי" ו"השלב הפאלי" (שלב מס' 2 ושלב מס' 3). בכל אחד מהשלבים בתאוריה הפסיכואנליטית ישנו תאור של אזור ארוגני (אזור הרגיש במיוחד לגירוי).

השלב האנאלי: מתחיל סביב גיל שנה וחצי ונמשך עד גיל 3. האזור הארוגני בשלב הזה, האנאלי, הוא פי הטבעת. הפעוט מתחיל לשלוט על שרירי פי הטבעת, הוא מפיק הנאה הן מעצירת הצואה והן משחרורה. בשלב הזה אנו כהורים מתחילים בחינוך לניקיון. זאת הפעם הראשונה עבור הילד שהמציאות מגבילה או דורשת ממנו. הורים המקפידים יתר על המידה בענייני החינוך לניקיון - כועסים או מענישים - גורמים לילד לחוש שגופו רע ומלוכלך, וכך מתעוררת בו תחושה שהוא רע ומלוכלך. לעתים ילדים אלה מגיבים בדווקא.

השלב הפאלי: גיל 3-6, גורמי ההנאה המינית הם איברי המין. ילדים בגיל זה נוהגים לגעת באיברי המין ולאונן, מתעניינים בשאלות מין ולידה וכו'. פרויד הניח שכל ילד נמשך בגיל הזה משיכה מינית להורה בן המין השני. הבן נמשך לאמא, רוצה שהיא תהיה רכושו הפרטי, ורואה באב מתחרה שיש לסלקו, והבת עוברת את אותו תהליך כלפי האב. תופעה זו בלתי מודעת ונקראת תסביך אדיפוס (אצל הבנים) ותסביך אלקטרה (אצל הבנות). מחשבות אלה הן משאלות כמוסות המכונות מחשבות מאגיות ("למילים שלי יש כוח"). למשל, "הלוואי שאבא לא יבוא". אם חלילה קורה משהו לאב בתקופה הזו, ילדים אלה חשים אשמה גדולה כיוון שהם בטוחים שזה קרה בשל משאלות לבם.

הפתרון הנורמלי של תסביך אדיפוס מתרחש בגיל 5-6, כאשר הבן מזדהה עם האב במקום להתחרות בו - מאמץ את ערכיו ודרכי התנהגותו ומפנים אותם לאישיותו. "להיות כמו אבא כדי לזכות במישהי כמו אמא". ואכן, פרויד טען שכל גבר נושא לו אישה הדומה לאמו, ובכך הוא מגשים את דחפי הילדות האדיפלים שלו.

לפי התאוריה הפסיכו-חברתית של אריקסון , מדובר בשלב השני (מתוך 8) הנקרא: אוטונומיה (עצמאות) לעומת ספק ובושה (גיל 1.5 עד 3.5) - גם אריקסון מתאר את ההתפתחות המהירה ביכולת הפיסית, המוטורית והלשונית החלה בתקופה הזו. הילד פעיל מאוד ומגלה ענין רב בעולם. הוא מתחיל להפגין רצון משלו אך מאחר והוא מוגבל יחסית, וגם הסביבה מגבילה אותו, מופיעים גם סימנים של ספקות ובושה, הרבה דרך חינוך לניקיון. 

תחושת האוטונומיה (או הבושה והספק) שהילד רוכש בשלב השני מלווה אותו, לפי אריקסון, במשך כל חייו. בגלל שזו תאוריה חברתית, האנשים המשמעותיים הם ההורים, המשפחה המורחבת, הגננת וצוות הגן.

מה מצופה מההורים בגיל זה ילדים לומדים מאתנו גם כאשר אנו מכוונים ללמדם, אך בעיקר כאשר הם מחקים אותנו, כלומר, כאשר אנו מהווים להם דוגמה אישית. הורים רבים, במיוחד כאלה העוסקים בהוראה, מדווחים כי בבואם להיות מורים של ילדיהם, האחרונים מגלים התנגדות רבה ואז נוצרים מתחים קשים. לכן עלינו כהורים לעודד בילד את ההרגשה, שלמידה היא דבר מה מלהיב ומעורר התרגשות, מרכיב חיוני ומהותי של החיים. אם נצליח בכך, יסגל הילד משמעת ובטחון עצמי שילוו אותו גם בלמידה בביה"ס. הדרך הטובה והנעימה ביותר ללמד ילדים, במיוחד צעירים, היא דרך משחק. למשל, אם ברצוננו לפתח או לשפר את המוטוריקה העדינה שלו או שלה, אנו יכולים להמציא משחקים הכוללים: שרטוט צורות, צבעי מים ואצבעות, הדבקות, חיבור נקודות לתמונה, מספריים, שרוכים, שירי ילדים ומשחקי אצבעות. באופן דומה ניתן לעבוד על מיומנויות הקשורות למוטוריקה גסה - טיפוס, זחילה במנהרה, מגלשות, נדנדות, אופנים, כדורים - בעיטה, זריקה. גם כאשר ברצוננו לפתח את הכרת העצמי, אנו יכולים להמציא משחקי ציור של עיגולים ותוי פנים. למשל, לצייר תמונה מבולבלת של ילד - ולשאול - מה לא בסדר? או לחילופין להמציא או לדקלם שירים על איברי גוף, לעשות התעמלות ביחד - מתיחות ושחרור איברים, משחק מראה (עושה כל מה שאת/ה עושה). בגילאים האלה מומלץ גם לפתח את יכולת הדמיון והמשחק דרמטי - להתחלף בתפקידים: היא אמא, הוא סבא, לעודד דמיון: בובות, מטבח, פארק חניה, מכוניות וכו'. הילדים זקוקים גם לתרגול לשוני: מושגי זמן, מה עשה בגן, ספירה, מניה וכיו"ב. ניתן לפתח גם את היכולת לפתרון בעיות - התאמת קטן לגדול, גור לאמא, השוואות גודל, שיום, חידות, הפכים, חרוזים.

בזמני עקשנות המאפיינים כל כך את הגיל הזה, אני ממליצה מאוד להשתמש בהומור (למרות שאני יודעת שזה לא קל). לא לצחוק עליו, אלא לראות את מה שמגוחך בדבר. הומור משחרר מתחים וכעסים.

יש לזכור כי אם אנו מציגים עמדה אוהבת אך תקיפה - הילד יבין מה מצופה ונדרש ממנו. חשוב לעמוד מאחורי מה שאומרים (כי אם לא, אנו מלמדים אותו או אותה שניתן להתייחס לדברינו ואלינו בזלזול). רצוי שהמשפחה תנסח יחד את הכללים. אפשר לכונן פגישה שבועית שבה משתפים, דנים ומחליטים.

חשוב לזכור, אין נוסחה אחת שמתאימה לכולם, ותמיד אפשר להתייעץ.

ובכל זאת, אם ברצוננו ללמד את הילד להיות חלק מקבוצה (הקבוצה הראשונה שהוא פוגש היא המשפחה) ואם ברצוננו לא להיות "עבדים" שלו או שלה, כדאי להרגיל את הילד לעזור במשימות השונות כבר מגיל צעיר.

מה ניתן לדרוש מהילדים בני השנתיים-שלוש? 

למשל, לאסוף את המשחקים בהם שיחקו ולהניחם במקומם; לשים עיתונים במקום; לנקות את השולחן לפני או אחרי הארוחה; לאסוף אוכל שנפל לו או לה בשעת הארוחה; לרחוץ לבד ידיים ופנים, להסתרק, לצחצח שיניים; להתפשט ולהתלבש עם מעט עזרה; לעזור בהעלאת שקית מצרכים מהמכולת הביתה ולעזור להוציא מצרכים מהסל (בלתי שבירים).