שינה אצל חברים

פורסם במגזין "להיות הורים", גליון נובמבר, 2006. כתבה: סיגל קפלן

איך שמתחילה לה ארומת החופש להפיח את ניחוחה במעונינו, הילדים מתכנסים למהלכי אסטרטגיות במכשירי הקשר הביתיים. אחרי תאום העמדות מגיעה הגדולה "ליהיא רוצה לישון אצלי היום". ואז לוקחת עוד נשימה קצרה ומוסיפה כבדרך אגב "וגם ליאן ואן" מגיע בן ה-6 "אני רוצה ללכת לישון אצל ניר" ועוד לפני שאני מעכלת את כל השינויים הלוגיסטיים מפציעה לה בת ה-4 ומודיעה "אני רוצה שיעל תבוא לישון אצלי" "לא" אני עונה לקטנה חד-משמעית"למה להם כן ולי לא?" היא מוחה אני סורקת אחר תשובה ראויה לקטנה אבל לא מוצאת. "כי זה פשוט מרגיש לי ככה. שזה לא נכון" אני עונה לעצמי אחרי שהצרחות נרגעות והקטנה התעייפה ונרדמה. וביני לבין עצמי ממשיכה לתהות האם זו באמת החלטה אינטואיטיבית או שיש קווי דרך הגיוניים יותר שינחו אותי מתי לתת לגוזלית לעוף מהקן? "באמת הרצון לישון אצל חברים נובע לא פעם מהצורך לחקות את האחים הגדולים" אומרת אביטל יעקובי, פסיכולוגית התפתחותית וחינוכית מומחית, מטפלת במשפחה. "ילד צריך להרגיש מאד בטוח עם פרידות מההורים שלו ולרוב הילדים בגיל 4-5 זה לא דבר קל. לפעמים הם מבקשים מבלי לדעת במה זה כרוך. הם רואים את האחים הולכים וחושבים שזה כיף. הם לא חושבים על זה שאולי הם יפחדו בלילה. ובכל זאת, אין מניעה אם ילד מרגיש בטוח אצל אותו חבר ובטוח גם עם ההורים שלו. סה"כ הורים רוצים להמנע ממצב ששולחים ילד לישון ובאים לקחת אותו באמצע הלילה כי הוא רעב או מתגעגע להורים ורוצה את המיטה שלו ולא רוצים לתת לילד תחושת כישלון"גם לדעתה של שרון צונץ, פסיכולוגית חינוכית מומחית, גיל 4 מוקדם מדי להרפתקאת השינה אצל חברים. לדבריה, הדרך הכי נכונה לבדוק מתי הילד מוכן היא באמצעות הניסוי והתהיה. אם הוא הולך ועובר את הלילה הראשון בשלום, אז הוא מוכן. "יש לא מעט פעמים שילדים מבקשים כי הרעיון נראה להם נורא נחמד" היא אומרת "ההורים מסכימים ואז מקבלים טלפון באמצע הלילה." עניין הגיל, לדבריה הוא מאפיין גורף. ככל שמדובר בגיל קטן יותר נכנסים אלמנטים המקשים עליהם את הפרידה כמו פחד מנטישה, פחד מחושך וכשאלו עדיין קיימים הרעיון לצלוח לילה אצל חבר הוא אבוד מראש. "לעומת זאת הגיל של גן חובה לקראת כיתה א'" היא אומרת "הוא גיל יותר סוציו-צנטרי בו לחברים יש חשיבות רבה יותר והסיכויים שלינה אצל חבר תעבור בקלות, טובים יותר. כשיחד עם זאת צריך להביא בחשבון את המאפיינים הספציפיים של אותו ילד. האינדיוידואליזם. למשל, כמה קל לו להפרד, כמה טוב הוא מסתדר עם חברים."אז אם הקטן בכל זאת שולף את קלף למה לאחיו הגדול מותר ולו לא, נסביר לו, לעצתה, שיש הרבה דברים שלגדולים מותר ולקטנים לא וכשהוא יגיע לגיל שלו גם הוא יוכל. לשים את הגבול. אפשר להוסיף משפטים כמו 'אני עדיין רוצה לחבק אותך לפני השינה ולספר לך סיפור' זה לא צריך להיות המניע העיקרי אבל זה חיזוק שמחמם את הלב.  הפעם הראשונה נכון, אצלינו בבית הדרישה הגיעה בגיל ארבע אבל יעקובי טוענת שלא מדובר בדרישה שכיחה ובדרך כלל אפשר לצפות שבסביבות גיל 6 נזכה לשמוע את הבקשה. וכשמגיע זמן האמת, והילד מבקש מאיתנו בפעם הראשונה לישון אצל חבר, איך נגיב? 

צונץ מציעה שנפתח את הנושא ביחד איתו. לשאול אותו למה הוא רוצה ללכת. "הרבה פעמים הבקשה מגיעה מתוך תחושת תאומות עם אותו חבר. הילד מרגיש שהחבר הוא כמוהו ושהם אוהבים את אותם הדברים. הבעיה היא שכשזה מגיע מעשית לשינה אצלו, משהו בחוויה הזו עלול להשבר ואז הוא עלול להתאכזב. לכן כדאי שאנחנו נעזור לו לקבל תפיסה יותר מציאותית. ואם אחרי שיחה נבין שהוא רוצה לישון אצלו כי הוא רוצה לדבר, לצחוק כל הלילה ולראות סרטים חשוב להגיד מה יקרה, כי זה לא הגיוני שההורים יאפשרו זאת במיוחד בגילאי חובה."  כדאי שנצייד אותו במשהו, נדאג שיקח איזה חפץ שלו שהוא אוהב? יעקובי, באמת ממליצה לשים לו צעצוע שהוא אוהב או כרית או משהו שמזכיר לו את הבית. כדאי, לדבריה גם לערוך עימו שיחה מקדימה ולשאול אותו איך הוא חושב שיהיה ואם לא ילך טוב והוא יפחד למי הוא אומר. צונץ, לעומתה, סבורה שאם ילד צריך לקחת איתו משהו כדי לישון אצל חבר, הוא לא בשל לישון אצל מישהו אחר. כשמדובר בשינה הנובעת מתוך אילוץ של מבוגרים כמו נסיעה שבעקבותיה הוא נשלח לסבים ולסבתות, למשל, אז כן נשלח איתו משהו שמזכיר את הבית, כדי להתגבר על הקושי. אבל כשהשינה היא מתוך בחירה ויש קושי עדיף לוותר.  ואם הילד הלך לישון אבל באמצע הלילה מצלצל? "לנסות להבין מה מציק לו" אומרת יעקובי "לנסות למצוא פיתרון. איך הוא ירגיש אם הוא יחזור הביתה ובבקר יתעורר, האם הוא יתאכזב. אבל לפעמים צריך לקחת בחשבון שנסיונות ההרגעה לא משיגים את יעדם  ואז הפתרון הוא פשוט לבוא ולקחת אותו." וכשילד ממש מתעקש לישון אצל חבר שאנחנו לא ממש אוהבים"אז כדאי שנחשוב אם ההתנגדות קשורה למשהו שלנו למשל, אם אנחנו לא אוהבים את החבר בגלל שהוא לא ברמה שלנו ואז זו בעיה של ההורה עם עצמו." אומרת יעקובי "אבל אם אנחנו חושדים שיש משהו שעלול להרע לילד, ההתלבטות נפתרת. הורים לא נחמדים, לא סימפטיים, לא מתייחסים יפה לילדים, משאירים אותם לבד בבית והולכים גם אלה לא צריכים לעורר אצלנו התלבטות. ילדים זקוקים לעיתים להכוונה וסומכים על ההורים שילמדו להגיד להם- לא. לפעמים הם בוחרים את הילד ששיחק איתם ביום הראשון לגן ולא מפעילים שיקול דעת. זה התפקיד שלנו כהורה." גם צונץ מחזקת את דבריה ומציעה לנו לבדוק עד כמה אנחנו באמת מכירים את ההורים של אותו הילד. עד כמה אנחנו סומכים עליהם.  "גם כשאנחנו שולחים ילד לחבר סתם לבילוי של אחה"צ אנחנו מוודאים שאפשר לסמוך על ההורים" היא אומרת "אז על אחת כמה וכמה כשמדובר בלינה."  דבר נוסף שהיא מעלה הוא עניין הכללים המשתנים מבית לבית. שכשילד הולך לישון אצל חבר הוא חשוף לבית שמתנהל ברוח שונה עם כללים אחרים. ואז כשמדובר בהורים מתירנים יותר מאיתנו, שלא מקפידים למשל על צחצוח שיניים, או נותנים לראות טלויזיה בלי הגבלה כשאצלינו בבית לא, הילד בהחלט יכול לחזור עתיר חוויות מהחבר ויציע לאמץ הרגלים חדשים.  כדאי אז שנכין את עצמינו ונבהיר לו שבבית שלהם יש את הכללים שלהם ולשלנו יש אחרים. אבל לא לדאוג, גם תסריט הפוך יכול בהחלט להתרחש והילד יחזור מלא הערכה לאיך שהדברים מתנהלים בבית שלו. במקרה והילד מגיע לגיל המתאים אבל לא רוצה לישון אצל חבר  יש מקום לעודד אותו?

"אפשר" אומרת יעקובי "יש ילדים שפוחדים, חוששים, יותר חרדתיים. הייתי מעודדת ללכת לנסות. אולי אפילו בפעם הראשונה להשאר עד מאוחר ולחזור הביתה בהדרגה. פעם אחרת לנסות לישון ואם לא ילך לא נורא, נבוא לקחת. יש ילדים שנמנעים מתוך חרדה ופחד בעיקר בגילאי כיתות א', ב'. אפשרות נוספת שנראית לי פתרון מצוין היא להזמין את החבר לישון אצלנו." ובכל זאת היא מציעה שנזכור שגם  אם זה לא קורה זה לא אומר שמשהו לא בסדר עם הילד שלכם, חלילה. יש ילדים שפשוט לא מתאים להם. ילדים שנורא קשורים למיטה שלהם, לדברים שלהם. אחרי הכל, היא מבהירה מדובר בסה"כ בקונבנציה חברתית ואסור שילד ירגיש חובה לעשות זאת. צונץ מציעה שאם ההורים חברים בינם לבין עצמם, אפשר לערוך מפגש חברתי כשבמהלכו הילד ילך לישון בבית החבר בזמן שאנחנו שם. אבל, עם זאת היא סבורה שיש משהו גורף בהורות המודרנית שבה אנחנו דוחפים את הילדים לעשות דברים שאנחנו היינו רוצים לעשות. "אני רואה את זה אפילו בגינות ציבוריות עם כל המתקנים המוטוריים כשהאמהות מאיצות בילדים הקטנים לטפס ולעלות על המתקנים כמו הילדים האחרים כשלילדים זה מוקדם מדי, מהיר מדי. לא יזיק להם להם לישון בבית עד גיל ביה"ס, לא להאיץ. רק לצורך השוואה, ע"פ הנחיות משרד החינוך, מלינים ילדים מחוץ לבית רק בכיתה ד'".  ואיך עוזרים לילד שלנו להתגבר על אכזבה כשהחבר רוצה ללכת הביתה באמצע הלילה? כמו שמתמודדים עם כל אכזבה ולהסביר לילד שלנו שהוא רוצה את אמא שלו וקשה לו. וכשילד מרטיב עדיין ורוצה לישון אצל חבר?"לדעתי ילד שיש לו בעית הרטבה צריך להזמין חבר אליו" אומרת יעקובי "הפחד מלהרטיב כבר מזמין את ההרטבה משום שהיא נובעת מחרדה ואז כל הסיטואציה מסתיימת באופן לא נעים עבור הילד." צונץ היתה מאפשרת עם נסיון להקטין את הנזק. אם זה בלבקש מההורים לדאוג שיעשה פיפי לפני שהוא הולך לישון ואם צריך להעיר אותו לשירותים באמצע הלילה . למרות שלדבריה, ילדים הסובלים מהרטבת לילה בד"כ מיוזמתם לא רוצים לישון אצל חבר. וכשהילד רוצה ללכת אבל לנו משום מה קשה עם הרעיון?  "הורים צריכים להיות מודעים לעובדה שזה משהו שלהם"אומרת יעקובי "קשה להם להפרד כשבעצם הנכון הוא שהם יתנו לילד לגדול באופן עצמאי ונוח. צריך להפריד בין הצורך שלהם  לבין הצורך של הילד. לפתח את העצמאות שלו, להפרד. כל תהליך מהרגע שמנתקים את חבל הטבור, הוא תהליך של גדילה ושל פרידה. זה חלק מהטבע. על ההורה להיות מודע לכך שזו בעיה שלו ואם צריך, אז להעזר בבן או בת הזוג כדי להוריד מהקושי. היה לי מטופל שהיה ילד תלותי. ביום כיפור החברים שלו קראו לו לבוא עם אופניים. האמא מיד אמרה 'מה פתאום, הוא לא ילך לבד' האבא אמר לה 'בדיוק על זה אנחנו מדברים בטיפול, בואי ניתן לו ללכת ונדאג שיקח פלאפון.' זו דוגמא לקושי של פרידה מצד ההורים. אגב, אותו ילד היה שיכור מרוב אושר, הוא הרגיש שסומכים עליו, נותנים בו אמון, לא מגבילים אותו, זה נתן לו ביטחון." גם צונץ מעודדת את ההורים לעשות עבודה עם עצמם. "זה כמו ילדים שלא מרשים להם לצאת לטיול, כי ההורים פוחדים" היא אומרת "הילד יוצא מופסד משום שנמנעות ממנו הנאות חברתיות. ילדים מרוויחים מלהיות חופשיים ולא תחת עיניהם הפקוחה של ההורים. וכשהם רחוקים מאיתנו הם יכולים לחשוב על מה שאנחנו מגבילים אותם. למשל, שהילד הולך לישון אצל חבר ומתגעגע  יכול להתפתח דיון עם החבר על מה מרשים לו ומה לא. הנפרדות מאפשרת תחושה של בדיקה."